לפני עשר שנים כתבתי בישראבלוג.
לפני הבלוג ההוא היו לי גם עוד כמה בלוגים, ולפניהם
היו לי מחברות ויומנים שאמא שלי מידי פעם מוצאת ומקריאה מהם קטעים למשפחה וחברים. בעשור
האחרון פחות כתבתי ויותר עשיתי לאמא שלי שיחות על פרטיות.
הבלוג שכתבתי בגיל 17 היה אנונימי, וכתבתי על
הכל. תיעדתי כל בדיחה עם עצמי, כל דעה על העולם (כל הדעות האלה כלכך השתנו אמג), כל
שטות מפגרת שעשיתי, כל חוויה מינית ראשונית ומגושמת והרבה יותר מידי פרטים גניקולוגיים.
אני מתפלאת שמכבי וכללית לא סיפקו הפניות לבלוג הזה.
עוד שהתחלתי לכתוב
ידעתי שאנונימיות זה בולשיט, ובכל פוסט שכתבתי דמיינתי את האנשים שהכי לא הייתי
רוצה שיקראו יושבים וקוראים את הפוסט. לא סתם, אלא יושבים *יחד* ומצביעים וצוחקים
עלי כשאני רק בתחתונים. ולא היה לי אכפת. גם כי אני נראית דיי טוב בתחתונים, וגם
כי פשוט רציתי לכתוב.
עם השנים יצא
לי פה ושם לקבל וידוי מאנשים מהחיים האמיתיים שקראו אותי. חלקם גם היו האנשים האלה
שלא רציתי שיקראו.
הסיבה שלא
כתבתי כלכך הרבה זמן, היא שקרו כל מיני דברים כבדים. איבדתי איזו קלילות שאפשרה לי
לחשוב ולכתוב כמו שאני אוהבת. החיים פשוט כבר לא היו מצחיקים כלכך, לתקופה ארוכה.
את הקלילות הזו
החליפה מודעות עצמית, ונכון שזו תכונה חשובה, אבל בכנות היא עשתה לי רק רע.
רציתי לכתוב,
אבל התביישתי. חיכיתי לגיל הזה שתחזור לי היכולת להגיד "פאק איט". אבל היום
אני מגיעה למסקנה ש"פאק איט" לא קורה עם הגיל. להיפך, ככל שאני מתבגרת
אני רק צוברת מבוכות ואנשים שאני לא רוצה שיקראו אותי.
ניסיתי לכתוב
בקבצי וורד פרטיים במחשב, אבל זה פשוט לא עובד. זה מהר מאוד נהיה TO DO LISTS .
עצם העובדה שאני כותבת לאנשים אחרים גורם לי להתאמץ.
ואני חושבת
שאני מוכנה להפסיק לנהל את החיים שלי לפי בושה ומבוכה ודעות של אנשים אחרים. ואולי
פרטיות היא לא הערך העליון שלי (למרות שזה הקו המנחה בשיחות שלי עם אמא) וזה בסדר.
אולי הערך העליון שלי זה חופש.
אני לא אפרט על
עצמי יותר מידי עכשיו, אלוהים יודע שאני אחפור על עצמי מספיק בהמשך. אני מאוד
אגוצנטרית.
אז היי, אני
קיי, ואני אכתוב כאן.
Artist: Diberkato
לפני עשר שנים כתבתי בישראבלוג.
לפני הבלוג ההוא היו לי גם עוד כמה בלוגים, ולפניהם
היו לי מחברות ויומנים שאמא שלי מידי פעם מוצאת ומקריאה מהם קטעים למשפחה וחברים. בעשור
האחרון פחות כתבתי ויותר עשיתי לאמא שלי שיחות על פרטיות.
הבלוג שכתבתי בגיל 17 היה אנונימי, וכתבתי על
הכל. תיעדתי כל בדיחה עם עצמי, כל דעה על העולם (כל הדעות האלה כלכך השתנו אמג), כל
שטות מפגרת שעשיתי, כל חוויה מינית ראשונית ומגושמת והרבה יותר מידי פרטים גניקולוגיים.
אני מתפלאת שמכבי וכללית לא סיפקו הפניות לבלוג הזה.
עוד שהתחלתי לכתוב
ידעתי שאנונימיות זה בולשיט, ובכל פוסט שכתבתי דמיינתי את האנשים שהכי לא הייתי
רוצה שיקראו יושבים וקוראים את הפוסט. לא סתם, אלא יושבים *יחד* ומצביעים וצוחקים
עלי כשאני רק בתחתונים. ולא היה לי אכפת. גם כי אני נראית דיי טוב בתחתונים, וגם
כי פשוט רציתי לכתוב.
עם השנים יצא
לי פה ושם לקבל וידוי מאנשים מהחיים האמיתיים שקראו אותי. חלקם גם היו האנשים האלה
שלא רציתי שיקראו.
הסיבה שלא
כתבתי כלכך הרבה זמן, היא שקרו כל מיני דברים כבדים. איבדתי איזו קלילות שאפשרה לי
לחשוב ולכתוב כמו שאני אוהבת. החיים פשוט כבר לא היו מצחיקים כלכך, לתקופה ארוכה.
את הקלילות הזו
החליפה מודעות עצמית, ונכון שזו תכונה חשובה, אבל בכנות היא עשתה לי רק רע.
רציתי לכתוב,
אבל התביישתי. חיכיתי לגיל הזה שתחזור לי היכולת להגיד "פאק איט". אבל היום
אני מגיעה למסקנה ש"פאק איט" לא קורה עם הגיל. להיפך, ככל שאני מתבגרת
אני רק צוברת מבוכות ואנשים שאני לא רוצה שיקראו אותי.
ניסיתי לכתוב
בקבצי וורד פרטיים במחשב, אבל זה פשוט לא עובד. זה מהר מאוד נהיה TO DO LISTS .
עצם העובדה שאני כותבת לאנשים אחרים גורם לי להתאמץ.
ואני חושבת
שאני מוכנה להפסיק לנהל את החיים שלי לפי בושה ומבוכה ודעות של אנשים אחרים. ואולי
פרטיות היא לא הערך העליון שלי (למרות שזה הקו המנחה בשיחות שלי עם אמא) וזה בסדר.
אולי הערך העליון שלי זה חופש.
אני לא אפרט על
עצמי יותר מידי עכשיו, אלוהים יודע שאני אחפור על עצמי מספיק בהמשך. אני מאוד
אגוצנטרית.
אז היי, אני
קיי, ואני אכתוב כאן.
Artist: Diberkato